מיקומך באתר

1. תרבות: גלריה
2. תיאטרון

פולק שיחק בהצגות שונות כמו "הנסיכה האמריקאית" ובסרטים כמו "הבית ברחוב שלוש". בניגוד לשחקנים רבים אחרים, הוא לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות

השחקן יוסי פולק, ששיחק בהצגות רבות כמו "אותלו" ובסרטי קולנוע כמו "הבית ברחוב שלוש", מת אתמול (שישי) בגיל 81.

פולק נולד ב–1945 ברחובות להורים שעלו זמן קצר לפני כן מטרנסילבניה. הם התגרשו כשהיה ילד קטן והוא עבר בעקבות זאת במקומות שונים, בהם קיבוצים וכפר הנוער הדסים. "תמיד אוהבים להתעסק בילדות הקשה שלי", אמר בראיון למקומון "תל אביב" ב–2004, "אבל די, אני כבר ילד גדול. אני מבין שמבחוץ זה נשמע כמו פוטו רומן, אבל לי הילדות שלי נראתה רגילה לגמרי. אפילו שאלתי את הילדים שלי, כשהם היו קטנים, אם הם רוצים שאני אשלח אותם למוסד, כי חשבתי שלחיות בבית עם ההורים זה הפסד גדול".

פולק למד משחק בבית צבי ושיחק בהצגות שונות, בהן "הצוענים של יפו", "נסיכה אמריקאית", "עקומים" ו"דודה ליזה". הוא גם הופיע בסרטים רבים כמו "מגש הכסף" ו"הבית ברחוב שלוש". בטלוויזיה שיחק בסדרה "נבלות" על פי ספרו של יורם קניוק. הוא גם ביים הצגות, למשל "אותלו" ו"יתומים".

בניגוד לשחקנים רבים אחרים, פולק לא חשש להביע את דעותיו הפוליטיות ולומר את דעתו על צה"ל ועל הממשלה. באותו ראיון ל"תל אביב", שנה אחרי זכייתו בפרס שחקן השנה בתיאטרון בזכות תפקידו בהצגה "אני לא רפפורט" (פרס אותו הקדיש לפעילת השלום האמריקאית רייצ'ל קורי), אמר: "אני מרגיש קצת כמו בסרט 'מפיסטו'. זה סרט על שחקן שעובד בתקופת התגברות הנאצים, ובמקום לעשות משהו נגד השלטון, הוא רק רוצה לשחק. בסוף הוא מבין שהוא שיתף פעולה, וגם אני כזה — אני נגד המערכת אבל אני משחק בתוכה, מתרגל אליה, וכשבאים ללחוץ לי את היד אני מסכים ולוחץ ומקבל את הפרס".

הוא הוסיף: "אני חושב שצריך להחרים את הפרסים של הממסד, אבל אם מקבלים משהו, לפחות צריך לעשות מה שאני עשיתי — לנצל את הבמה לאיזו אמירה. מה שבטוח זה שלא צריך להתרפס בכנסת ובממשלה ולהתחנן לתקציבים, כמו שהרבה אמנים עושים".

כשנשאל מה תעשה אם תתבקש להופיע בפני הממשלה, ענה: "אין סיכוי שאני אסכים לכזה דבר. אם ראש הממשלה או איזה שר רוצה לבוא להצגה שלי, אני לא יכול לעצור בעדו — אבל להופיע במיוחד בשבילם? לא, את זה אני לא אעשה".

הוא אמר כי לדעתו האמנים "ברובם בצד הימני של המפה. וגם מי שכן מסכים איתי, לעתים רחוקות ילך וישתתף בהפגנה או פעילות. אני מבין אותם, הם מפחדים. זה יכול לפגוע בפרנסה, שלא לדבר על הסכנה הפיזית".

באותו ראיון הוסיף: "מקובלת עלי האמירה שצה"ל הוא ארגון טרור. מי שקם בבוקר ויודע מה הוא עושה, ומטיל על אזרחים פצצות של טון בלי לחשוב ובלי לעצור — בעיני הוא טרוריסט. אני חושב שלסרב לשרת בצבא זה חובה, זה המעט שאפשר לעשות. אני עצמי שירתתי בצבא, ואני מתחרט על זה. אני תומך בטייסים וביוצאי הסיירות שמסרבים לשרת, אני לא מבין למה קוראים להם בוגדים".

בראיון ל"מעריב" ב–2025 אמר: "ראיתי מקרוב איך שוותיקי הבמה, שהובילו שנים את התיאטרון, איבדו את המעמד שלהם, היה להם קשה לוותר על המשחק והם התמרמרו על שמצאו את עצמם בצד. זה מאוד השפיע עלי. לכן החלטתי מבעוד מועד שעדיף לפרוש לפני הזמן ובלבד שלא אגיע למצב שלהם. כך הוצאתי את עצמי לגמלאות מבלי להיות עדיין בגמלאות".

הוא הסביר באותו ראיון את גישתו למשחק: "שחקנים שמגיל צעיר בוחרים להתיישב במקום אחד, עושים לעצמם עוול גדול. למעשה, הם מתמכרים לאשליה של ביטחון כלכלי, שלעולם לא מובטח לטווח ארוך. במקום זאת, הם יכולים להעשיר את עצמם מבחינה מקצועית אם יתנסו בלהקות שונות וירחיבו את מעגל השחקנים שאיתם הם משחקים".

עוד אמר אז: "בדרך כלל אני לא שחקן שמזדהה עם הדמויות שהוא מציג. הרי כדי לשחק משוגע, שחקן לא חייב להתיישב בבית משוגעים. ומסר זה משהו שאני לא מחפש במחזות. כמו כן, לדעתי לא מוטל עלי לשרת את הכותב. אם אני משחק, אני עושה את זה לקהל".

פולק הותיר אחריו אישה, תמי, וחמישה ילדים, בהם יונתן המעצב ב"הארץ", הבמאי שי כרמלי־פולק, הכוריאוגרף והשחקן אבשלום פולק והפרופסור לביולוגיה שאול פולק.