מרדכי בן יאיר בן ה-91, ניצול הפוגרום בלוב בשנת 1945, מספר בראיון לערוץ 7 על תחושותיו לקראת יום השנה השלישי לטבח השבעה באוקטובר. את דבריו הוא פותח בתיאור המראות הקשים שראה כילד בן עשר אל מול ההמון הערבי הפורע ביהודים.

"בשני בנובמבר 1945 היינו גרים בשכונה מעורבת של יהודים וערבים. בערב ראיתי שחרדה נשקפת מפניהם של ההורים שלי. שמעתי אותם אומרים שהערבים תוקפים. התחילה בהלה וחרדה. גרנו בבית ענק. נעלנו את הבית היטב וישנו בחרדה גדולה. בבוקר היינו צריכים לברוח כי המאורעות התחדשו אחרי שבלילה הם שקטו. עלינו על הגג, ניסינו לעבור מגג לגג כדי להגיע לשכונה יהודית יותר מובהקת, שבה יש הגנה יהודית מסוימת. הקצבים היהודים היו ידועים כבני חיל והם התארגנו בסכיניהם הארוכות כדי להגן על השכונה, ואכן הערבים לא הגיעו לשכונה היהודית".

ממשיך בן יאיר ומספר: "כשעלינו ועברנו מגג לגג בדרך למקום מבטחים ראיתי יהודי מוטל ברחוב והערבים מכים אותו במקלות למוות. הגענו דרך הגגות למועדון 'מכבי', ושם ראינו יהודים פצועים ועוד יהודים פצועים שנכנסים וטופלו בצורה פרימיטיבית".

משפחתו של בן יאיר מנתה אז תשע נפשות שיחד עם משפחת דודו שמנתה שמונה נפשות, נמלטו על גגות השכונה בעוד שתי חנויותיו של אב המשפחה נשרפות בידי ההמון הפורע, אחת מהן לא לפני שהפורעים בזזו את תכולתה.

"על אחד הגגות ראיתי זקיף סודני, כלומר חייל בריטי, עומד דום עם הרובה שלו ולא מתערב מול מראה של יהודי מוכה במקלות. חשוב לציין שבאותה תקופה היו הרבה חיילים יהודים בצבא הבריטי. הם התארחו אצלנו בכל ערב. וכאשר הם רצו לעזור, הצבא הבריטי הנאור הטיל עליהם עוצר. 140 יהודים נהרגו ונרצחו באכזריות. התעללו בגופות עד שלא היה ניתן לזהות אותם. המשטרה הבריטית כמעט ולא נקפה אצבע כדי לבלום את המאורעות שנמשכו במשך ארבעה ימים. כנראה הייתה מעוניינת בכך".

"גם אחרי תום המאורעות הקהילה ריכזה יהודים בבתי הספר ושם סיפקה להם מזון במשך שבועיים עד שנרגעו הרוחות וחזרנו. אני זוכר כיצד הלכתי לבית הכנסת שבו אני רגיל להתפלל וראיתי שהוא הרוס ושבור והטליתות מלאות בדם. לא ידעתי מי נרצח שם. לא הספיקו לנקות שם את הדם".

בן יאיר מוסיף בזעזוע שנשמע עד היום: "הערבים רצחו שכנים שלהם שאירחו אותם. כשברחנו מהבית שמענו אותם קוראים 'תביא את הגרזן על בית חסן'. בסוף הקב"ה מנע מהם לפגוע בבית שלנו, אבל הם פרצו לבית סמוך אלינו ורצחו שם שני אנשים".

לשאלתנו על התובנות שמלוות אותו מאז הפוגרום הרצחני ההוא ולאורך שמונה עשורים עד ימינו, משיב בן יאיר ואומר: "לצערי, אין אמון במוסלמים. אם שכן יכול לקום על שכנו, שאכל אצלו מפתו ומלחמו, ולשחוט אותו, אז איזה אמון נותר? אמנם בפרעות בחברון היו כמה משפחות ערביות שהצילו יהודים, אבל במאורעות 45' לא ידוע לי על אף משפחה שניצלה על ידי שכניה המוסלמים".

"המאורעות הללו לא תמו. ב-48 היו שוב מאורעות, אבל הפעם ליהודים היה כבר נשק ונהרגו יותר ערבים תוקפים מאשר יהודים. גם אחרי ניצחון מלחמת ששת הימים התנפלו הערבים על היהודים. חלק ניצלו על ידי נוצרים שהגנו עליהם, אבל היה גם מקרה שבו משפחה שברחה עם כל ילדיה, שמונה או תשעה, וקצין משטרה ערבי אמר להם שיקח אותם למקום מבטחים, ובמקום לקחת אותם למקום מבטחים מסר אותם לידי האספסוף שטבח בהם ורצח אותם. אלה בני דודנו המוסלמים".

בהתייחס לטבח השבעה באוקטובר, אומר בן יאיר: "זו הייתה אותה אכזריות ואותה התעללות, ואותה התעלמות של השלטון הבריטי", הוא אומר בהתייחס לביקורת המוטחת בישראל מכיוונה של ההנהגה הבריטית כיום.

את דבריו חותם בן יאיר בדברי ביקורת חריפים כלפי התובע במשפטו של אלאור אזריה, והביקורת שהשמיע בעקבות החלטת הנשיא הרצוג למחוק את הרישום הפלילי נגדו: "כל נימוקיו של נדב ויסמן שלפיהם החלטה זו היא נגד רוח החוק מתאימים לכל המעונבים ועוטי הגלימות שמעולם לא חוו פוגרומים או מתקפת טרור. לפי נימוקיו של ויסמן צריכים להעמיד לדין את אותם שורדי שואה שביום שחרורם מהמחנות קמו על רוצחיהם והרגום. איש לא חשב שיש להעמידם לדין על שרצחו אנשים שבאותה שעה לא נשקפה מהם סכנה". לדבריו, על פי תפיסה זו "טרוריסט יכול לבוא לבית ספר בקרית שמונה, לרצוח ילדים ובתום הרצח להרים ידיים ולהפוך לחסין. לילדי בארי וכפר עזה, לא ניתנה הזכות להרים ידיים. זכות זו שמורה רק לרוצחים. החוק המעוות מקנה זכות לרוצח ושולל אותה מהנרצח. 'אם זה החוק,' אמר ביאליק, 'ימוגר כסאו לעד'".